עזרא צמרי | צליל של מנדולינה בלב
תערוכה קבוצתית | מציירות לספרים
אגודת חובבי הצילום "עפולה קלאב" | אני, עירי, ארצי
אהובה שרמן | חמישים שנות יצירה
סטודנטים בטכניון | עפולה – מעבר למיידי
תערוכה קבוצתית | בוגרי מגמות אמנות בעפולה ע"ש מירב בן משה
תערוכה קבוצתית | לראות את האחר בתוכי
תערוכה קבוצתית | נשים יוצרות בעפולה
צביקה זליקוביץ | צילום מקרוב ומרחוק
שילובים - מגמות ביצירה הפיגורטיבית בישראל
תרצה אשכנזי - ארבל | פנים סדוקות
קפצנו לעפולה | בוגרי בי"ס גורן לתקשורת חזותית, מכללת עמק יזרעאל
תערוכת צילום: מחפשים את
האוצר –בשרשרת הדורות
נבחרת בוגרי אונ' חיפה
אוצרת: רותי קלימי
אירוע פתיחה: יום ראשון, חוהמ"ס, י"ח בתשרי תשע"ב. 16.10.2011 בשעה 17:00
עזרא צמרי היה חבר קיבוץ מרחביה. הוריו צביה ויעקב צמרי ממייסדי הקיבוץ. במשך 25 שנים תיעד בצילום שקופיות את מסכת החיים בקיבוץ. בראשית שנות התשעים עשה הסבה מצילום לציור,למד ציור במכללה אזורית עמק יזרעאל. עזרא צמרי יוצר בטכניקה מעורבת ייחודית של אפליקציה וקולאז הוא משתמש בחומרים מהחיים, משטחי הצבע עשויים פיסות בד גזורות בשלל צבעים. העבודות ניחנות בתשומת לב לפרטים ובהקפדה יתרה על מיקומה של כל פיסת בד. צמרי המאייר הוא אמן חומרי הגלם, מצייר את צילומי העבר ומדביק אליהם חומרים אותנטיים בד, כותנה ומקלות. הציור נאיבי בעל דימויים פיגורטיביים. כל ציור מספר סיפור כאשר התערוכה כולה מעניקה חוויה והנאה צרופה.
עזרא צמרי הציג בעבר תערוכות יחיד, הבולטות שבהן:
קיבוצניק בנשמתו וברמ"ח אבריו. היה נשוי לאסתר, להם 4 ילדים ואחד עשר נכדים.
סצנות מחיי הקיבוץ של פעם, נפרשות לעינינו: המקלחת המשותפת, הצבעה בשיחת הקיבוץ, הגשה – לא עצמית בחדר האוכל, הקומביין הקוצר בשדות, הבוצרים בכרם, סדר פסח בחדר האוכל, מפקד יום העצמאות. כל אחת מהתמונות נושאת מטען ערכי וטומנת בחובה את הערכים המקודשים לחברה שבה נוצרה: העבודה העצמית, הדמוקרטיה והשיתוף. התמונות מספרות על הייחוד שביחד, סיפור שנזנח לאחרונה לטובת נרטיבים חדשים.
אין כאן סיפור אישי, היוצר אינו מבטא את עצמו, הוא והגיבורים האחרים של הסיפור, המופיעים בתמונותיו, הם אלמונים חסרי תווי פנים – פרטים מתוך הקולקטיב. האדם היחיד שתווי פניו מופיעים הוא הכהן הגדול של העדה – סטאלין. אולי בשמץ של אירוניה ואולי מתוך געגועים לתקופת האמונה השלמה
הסגנון הנאיבי תואם את התוכן הנוסטלגי, הצבעוניות העזה משרה אוירה עליזה ואופטימית. ההקפדה על הפרטים הקטנים יוצרת אמינות ומצביעה על כך שצמרי משתמש בחומרים מהחיים, "תרתי משמע", הוא מצייר את צילומי העבר ומדביק אליהם חומרים אותנטיים" בד, כותנה, מקלות...
אין כאן גישה פטרונית וניסיון חיקוי, אשר מאפיינים לעתים את הציור הנאיבי, כאן הסגנון תואם את התוכן, את הטכניקה הייחודית, ואת האמן הייחודי. הכל אותנטי ונובע מהקרביים של החיים ושל היוצר. מסלול חייו של עזרא צמרי, המובא בזאת כלשונו ובגוף ראשון אינו מביא את ציוני הדרך האומנותיים, הוא קוהרנטי לתכנים ולרוח של ציוריו, מסלול חיים טיפוסי של בן הקיבוץ המגשים את העקרונות שלאורם גדל: חניך מצטיין בגולני, שנת שרות בקיבוץ צעיר, תיעוד חיי הקיבוץ בצילום, ריכוז הרפת וקבלת פרס קפלן, מעבר מצילום לציור, ארגון תערוכות בקר באגודת 'און', ריכוז מועדון ותיקים, תערוכת יחיד ראשונה – החיים והאומנות כמו כלים שלובים, בלתי ניתנים להפרדה – אותם החומרים נוזלים בעורקיהם.
תמונותיו של עזרא צמרי מביאות את ניחוחו של עידן התמימות, לעידננו זה, עידן ההפרטה. כמו ארכיאולוג הוא חושף עדויות לקיומה של חברה שהייתה ואיננה עוד.
גבריאל מענית
כחודש לפני שנפטר צילצל אלי עזרא וביקש שאבוא אליו הביתה לתת לו כמה טיפים על ציור בצבעי מים. "התחלתי לצייר במים וזה חדש לי לגמרי" אמר. הבטחתי שאבוא...כעבור מספר ימים התקשר שוב ואמר: "אם את לא באה, לפחות תתני לי טיפים והדרכה בטלפון". "אין בעיה" אמרתי ונתתי כמה טיפים חשובים.
אחר כך, בסוכות, שוב התקשר: "את חייבת לראות מה יצא, ואיך שעזרו הטיפים שנתת לי!", או קיי, אמרתי, "אני יורדת לכמה ימים לדרום, לפסטיבל התמר, וכשאשוב, אני מבטיחה לך שאבוא!". את הטלפון על מותו קיבלנו ישירות למלון בים המלח, כשעתיים לפני הופעה מדהימה של להקת "מיומנה" בנופי הטבע המדברי. כל ההופעה התערבבו לי בראש התנועות המוסיקה והתאורה הצבעונית עם דמותו של עזרא שאיננו פתאום...
קשר מיוחד היה לי עם עזרא. הוא תמיד אמר לי כי בזכותי הוא יצא מכתלי הסטודיו להציג את עבודותיו ברחבי הארץ. בזכות העידוד שנתתי לו. עזרא היה איש ישר ותם. תוכו כברו. שלוותו וצניעותו היו חלק מה די.אן.איי שלו. איש רגיש ורגשן המרשה לעצמו להעלות לחלוחית בעיניו כשהוא מתרגש ממשהו. אף פעם לא "החזיק מעצמו" כאמן ולא טיפח בעצמו מניירות נפוחות של חשיבות. הוא שמח לראות כי עבודותיו מתקבלות באהדה בקהל והיה מאושר ממש בכל פעם שביקשו ממנו להציג את עבודותיו. אני זוכרת שיום אחד בא ואמר לי "את יודעת שמאיר שלו רכש תמונה שלי ?" וראיתי את האור בעיניו, כאילו זכה להכרה רשמית...אדם פשוט. לעולם אינו שופט אחרים ומכבד כל אדם באשר הוא.
עזרא התחיל למעשה את דרכו האומנותית בצילום ותיעוד נרחב וקפדני של חיי הקיבוץ. מפעל חיים אפשר וצריך לקרוא לזה. בודדים הם האנשים המוצאים זמן ורצון לצאת מתוך שגרת יומם על מנת לממש איזה שהוא פרויקט בו הם מאמינים. אולי צריך שיעבר עוד זמן בכדי שנבין איזו מתנה השאיר לנו ולדורות הבאים בעזרת המצלמה. באחת משיחותינו הצעתי לו לעניין איזה מוזיאון שיקח את הצילומים המתעדים את חיי הקיבוץ – ויציג אותם. הוא הלך עם זה למשכן בעין חרוד ושם, אם אינני טועה הציעו לו לחכות עם זה...עוד יגיע היום, אמרו לו שהתמונות יהפכו ליקרות ערך...שהקיבוץ של פעם יהפוך רשמית לנחלת העבר...
אחרי הצילום הוא התחיל לצייר בבדים. אפליקציות צבעוניות על פי צילומיו – של חיי הקיבוץ. קש וכפתורים, קורדרוי וקטיפה, לבד, סול וניילונים...כל חומר אפשרי חד מימדי נכנס בשמחה לתמונה ויצר קואליציה רחבה המספרת סיפור היסטורי. כל תמונות הקולאז' ציירו את חיינו. עזרא לא עסק בדברים שאינם חלק ישיר מחייו. הוא לא בחש בדמיון הפרוע ולא שיחק במגרש שאינו שלו. האהבה לאדמה, לריח הגשם, לקציר התלתן, לפרות, לצומח ולחיי הקיבוץ של פעם – היתה טבועה בו והיא זו שהנחתה את דרכו וציירה את קווי חייו.
עזרא לא היה איש חזק. את כוחו ובטחונו הוא קיבל ממשפחתו – מאסתר והילדים, להם היה מסור באופן מיוחד, ולנכדים שבאו אחר כך. מותו בא בחטף. כמו ביקש לומר" "צעדתי פה בשקט ביניכם, ואני עוזב אתכם באותו השקט בו חייתי. אל תפריעו לעצמכם ותמשיכו מעתה בלעדיי".
כזה היה עזרא וכזה אזכור אותו.
תמונותיו ידברו בשמו מעתה...
כרמית
בחזרה לראש הדף