מסורת הציור הקלאסי אירופאי העמידה את האור במרכז הציור. מקור האור גלוי או גנוז, הופך לקיסמה של יצירת האמנות. מתלווה אליו התפיסה הפילוסופית שהאור מגלם את הטוב. על מנת להדגיש את ייחודו של ה"טוב"- נתונה היצירה באפילה אשר מתוכה בוקע האור.
צעדי הראשונים בציור, בסטודיו של יעקב שטיינהדט בירושלים (לשעבר- ביתו של בוריס שץ) לוו בתפיסה זו. הסטודיו נתון כמעט בחשיכה, אקווריום מואר קמעא, פנס מאיר את המודל במרכז, כשצלילי מוסיקה קלאסית מלווים אותנו מאי שם.
היציאה מן הסטודיו לאור היום היתה בבחינת הלם,כמו לא שייך הפנים לחוץ.
לא אהבתי את האור הקייצי הירושלמי, נהגתי להיצמד לפיסות הצל לאורך גדרות האבן הירושלמית בדרכי הביתה.
 עברו שנים,
למודים במכון אבני בתל אביב,במדיסון ויסקונסין בארה"ב וחזרה לארץ.
האור המקומי מכה אותי בסנוורים שוב ואני נצמדת לצל. הפעם- ציור הצל על בד ציור וכאן נהפכו היוצרות.
הבד נתון באור המסנוור ועל כן לבן בוהק ואכזרי. מיקוד היצירה באיזור הצל.
כאן יש צבע! צבע שעדיין לא דהה מעוצמת אור השמש. בצל הרוגע והטוב.
הצל הינו מוקד היצירה שלי בשתי גישות שונות לכאורה:
1. ברישום שחור לבן בגרפיט, גיר שחור או צבע שמן שחור על נייר.
2. בציור בצבע אקריליק ( או שמן) על בד.
ציור שהוא תמצית חווית האור הבוהק על ידי הדגשת הצל.
כדברי המשוררת זלדה ( בשירה: "גדלתי בבית אבן"):
ירושלים לכדה את נפשי הצוהלת
טבעתי באור- שכחתי את שמי.
רחל שביט בנטואיץ |
בחזרה לראש הדף